החלטה בתיק בש"פ 8583/10

           בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ש' פרידלנדר) מיום 25.10.10, אשר הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.        ביום 14.10.10 הוגש נגד העורר ואחיו כתב אישום המייחס לעורר עבירות של נשיאת נשק, איומים ותקיפה בנסיבות מחמירות. כתב האישום מתייחס לשני אירועים אלימים. נטען כי באירוע הראשון תקפו העורר, אחיו ואדם נוסף (להלן: השותפים) את המתלוננים - פריד אבו עמאר (להלן: פריד) ואדם אבו עמאר (להלן: אדם), ובתוך כך כיוון העורר אקדח שקיבל מאחיו לעבר פריד ואדם, הצמיד לצווארם סכין, ולאחר מכן הכה אותם ביחד עם שותפיו באגרופים. בהמשך, ירה העורר שתי יריות בסמוך לרגליו של פריד. האירוע הסתיים כאשר הגיע לזירה אדם נוסף שביקש מהעורר ושותפיו להניח לשניים. למחרת, באירוע שני, משנודע לראפת אבו עמאר, אחיו של פריד (להלן: ראפת), דבר האירוע הראשון, יצא ראפת ביחד עם פריד וקרוב משפחה נוסף - רביע אבו עמאר (להלן: רביע) לחפש אחר העורר. משמצאו את העורר, יצא ראפת מרכבו לכיוונו של העורר, שישב אותה עת ברכב משלו עם אדם נוסף (להלן: עומר). העורר ירה יריה אחת לכיוון ראפת. ראפת צעק לפריד ולרביע לברוח מהמקום והשיב אש לכיוון העורר מאקדחו. כתוצאה מיריותיו של ראפת, נפצע העורר בראשו ובידו ועומר נפצע באגנו. ראפת לא נפצע ונמלט מהמקום ביחד עם פריד ורביע. 

2.        עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית משפט המחוזי קיבל את הבקשה, בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישומים בדבר האירוע הראשון ואין בהן כרסום של ממש. בית המשפט ציין כי אף אם יש ממש בטענת ב"כ העורר לפיה הזיקה המשפחתית הקיימת בין פריד, ראפת ורביע מכרסמת במשקל הודעותיהם, אין בכך, בשים לב לרמת הפירוט הגבוהה שבהודעות, כדי לשלול את ערכן כראיות לכאורה. כן נקבע כי דפוס פעולתו של העורר לפי כתב האישום, בהתחשב בהרשעותיו הקודמות, מצביע על דרגה גבוהה של מסוכנות, המתחזקת לאור הסכסוך המתמשך בין העורר לבין המתלוננים, שעל רקעו בוצעו לכאורה העבירות. בית המשפט קבע עוד כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר וסירב לשולחו לתסקיר מעצר. זאת, מאחר שלא סבר כי יהיה בנמצא תסקיר קונקרטי שיהיה בכוחו לשכנעו כי יש מקום ליטול הסיכון ולשחרר את העורר לחלופה המבוקשת בתנאים.  

           מכאן הערר שבפני.

3.        במאמר מוסגר יצוין, כי המשיבה הגישה בקשה לעצור גם את אחיו של העורר עד תום ההליכים נגדו בגין מעורבותו באירוע הראשון. בעניינו קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה המבססות את האישומים נגדו. בית המשפט התרשם אמנם כי ישנו כרסום בתשתית הראייתית לנוכח סתירות בהודעות המעורבים בפרשה, אולם סבר כי אינו מגיע כדי שלילת התשתית. יחד עם זאת, נקבע כי לכרסום האמור רלוונטיות ביחס למאזן הנוחות אשר יישקל לעניין חלופת המעצר. לפיכך הורה בית המשפט על קבלת תסקיר מעצר בטרם תיבחן אפשרות השחרור לחלופה והותיר את אחיו של העורר במעצר עד לקבלתו. 

4.        ב"כ העורר טוענת כי יש לשחרר את העורר מהמעצר מפאת היעדר ראיות לכאורה או לחילופין להורות על הגשת תסקיר שיבחן את שחרורו לחלופת מעצר. לדבריה, עוצמת הראיות המבססות את אשמתו של העורר בנוגע לשני האירועים הנטענים אינה מספיקה למעצר וישנו כרסום משמעותי בראיות, המצדיק לכל הפחות בחינתה של חלופת מעצר. היא תומכת טענתה, בין היתר, בסתירות הקיימות לדבריה בין הודעות המעורבים בפרשה ובטענה שהמשטרה ערכה חקירה רשלנית שלא אפשרה לבחון את אמיתות ההודעות. היא מדגישה כי בית המשפט קמא עצמו קבע כי חל כרסום בתשתית הראייתית הנוגעת לאירוע הראשון במסגרת החלטתו ביחס לאחיו של העורר. בנוסף, נטען כי נוכח העובדה שמעורבים אחרים באירועים המתוארים בכתב האישום כלל לא נחקרו ולא הוגש נגדם כתב אישום, ובהתחשב בכך שאחיו של העורר נשלח לביצוע תסקיר מעצר וראפת שוחרר למעצר בית, תהא זו משום הפליה פסולה אם רק העורר יוותר במעצר בלא שנבחנה בעניינו כל חלופת מעצר. כמו כן, צוין כי העורר הינו צעיר בן 22, בעל עבר פלילי הכולל שני רישומים, אך מנהל אורח חיים נורמטיבי.

5.        מנגד, ב"כ המשיבה טוען כי הוכח קיומן של ראיות לכאורה בבית המשפט המחוזי, ובכללן הודעות מפלילות של המעורבים באירועים, צילום של האירוע השני במצלמת אבטחה ודו"ח מז"פ של האירוע השני. לטענתו, גרעין ההודעות של המעורבים בפרשה הינו זהה, חרף סתירות מסוימות ביניהן. כמו כן, נטען כי דפוס ההתנהלות של העורר, כפי שעולה משני האירועים שבכתב האישום, הינו אלים בצורה מובהקת ומעיד על מסוכנות. העורר התגרה במתלוננים ללא כל סיבה תוך שימוש בנשק חם וקר. לדבריו, מחומר הראיות עולה כי מדובר באדם שעושה שימוש בנשק חם על בסיס קבוע. בנוסף, לחובת העורר שתי הרשעות קודמות בעבירות אלימות. אשר לטענת ההפליה, תולה ב"כ המשיבה את השוני בין העורר לבין האחרים בנסיבותיהם השונות ובהיקף השונה של המעשים המיוחסים להם: לאחיו של העורר מיוחסת מעורבות באירוע הראשון בלבד ועברו הפלילי פחות בחומרתו באופן משמעותי מזה של העורר. גם חלקו של ראפת מצומצם יותר, והינו בעל רקע נורמטיבי. נגד יתר המעורבים לא הוגשו כתבי אישום מטעמים ראייתיים.

6.        לאחר שעיינתי בבקשה ושמעתי את טיעוני הצדדים נחה דעתי כי דין הערר להתקבל באופן חלקי, כך שהטענה להיעדר קיומן של ראיות לכאורה נדחית, אך הבקשה החלופית לבחינת האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר מתקבלת.

           אפתח בשאלת קיומן של ראיות לכאורה. כידוע, בשלב זה הבחינה היא לכאורית בלבד. השאלה שעל בית המשפט לבחון היא האם בחומר החקירה מצוי הפוטנציאל הראייתי, אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת העורר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 148 (1996). להלן: הלכת זאדה).

           לטענת העורר, לא הוכחה תשתית ראייתית לכאורית נגדו. לשיטתי, תשתית ראייתית לכאורית קיימת במקרה דנן, אולם בשונה מבית המשפט קמא, סבורה אני כי היא מבוססת בעיקר על הראיות הנוגעות לאירוע השני. מכיוון שכך, אדרש תחילה לאירוע השני ורק לאחר מכן אדון באירוע הראשון. האירוע השני תועד במצלמת אבטחה. איכות הצילום הינה ירודה ולא ניתן לראות את כלי הנשק או את היריות עצמן. חרף זאת, הצילום מתיישב בעיקרו עם המיוחס לעורר בכתב האישום. בצילום נראה העורר ישוב ברכבו זמן-מה לאחר שראפת יצא מרכבו שלו, בעוד שעומר ברח מיד עם יציאתו של ראפת מרכבו, ככל הנראה עם פרוץ קרב היריות. בעת שנותר העורר ישוב ברכבו, נראה ראפת נסוג לאחור. מהצילום עולה האפשרות שהעורר אכן ירה לעבר ראפת. אפשרות זו נתמכת בראיה אובייקטיבית נוספת והיא דו"ח מעבדה ניידת מיום 6.10.10, שקובע כי יריה אחת נורתה מתוך רכבו של העורר. בנוסף, בתוך הרכב, במושב שבו ישב העורר, נמצא תרמיל שלא ניתן היה לקבוע כי נורה מאקדחו של ראפת.

           לראיות אלה מצטרפות הודעותיהם המפלילות של ראפת, פריד ורביע, שבכולן נטען כי העורר החזיק בנשק וירה ראשון לעבר ראפת. לא התעלמתי מהקשיים ומהסתירות שטומנות בחובן ההודעות, שניתנו על ידי בני משפחה יריבה. אכן, ההודעות שמסרו ראפת, פריד ורביע אינן מתיישבות באופן מלא עם המתואר בכתב האישום ועם הראיות שנמצאו בזירת האירוע, למשל לעניין מספר היריות שנורו על ידי העורר; העובדה שראפת הודה כי גרסתו הראשונית במשטרה, לפיה הזדמן למקום האירוע לבדו במקרה בעת שהיה בדרכו לאסוף את בן דודו רמי מחתונה, אינה אמת, הגם שסיפק לכך הסבר; השינוי בגרסתם של ראפת ופריד בנוגע לזהות האדם שנראה רודף אחרי עומר בצילום האבטחה, באופן שפריד "יישר קו" לכאורה עם השינוי בגרסתו של ראפת. אם כן, כאמור, ראיות אלה אינן נקיות מקשיים, אולם למשקל הראייתי שראוי כי יקבלו יידרש בית המשפט המחוזי, ובשלב הנוכחי איני סבורה כי הקשיים האמורים שוללים מן הראיות את אופיין הלכאורי (הלכת זאדה, עמ' 148).

           אשר לאירוע הראשון, הראיות המבססות את המעשים המיוחסים לעורר הן הודעותיהם של פריד ואדם בלבד. בהודעות אלה קיימות סתירות, בין היתר, ביחס למספר היריות שירה העורר, רציפות היריות והשימוש שעשה בסכין. אין להקל ראש במשקלן של סתירות אלה, אולם סבורה אני כי בשלב הלכאורי בו אנו נמצאים, עדיין אין בהן כדי לגרוע מהפוטנציאל הראייתי של ההודעות. יוזכר בהקשר זה כי לעת הזאת אין להיכנס לשאלות של מהימנות, עניין שעתיד להתברר בהליך העיקרי (הלכת זאדה, עמ' 145). יובהר, כי בהחלטתו בנוגע לאחיו של העורר לא קבע בית המשפט קמא כי חל כרסום בראיות האירוע הראשון המגיע כדי שלילת התשתית הראייתית. בית המשפט קמא התייחס לקשיים ולסתירות עליהם הצביעה ההגנה, אך קבע כי אלה אינם שוללים את מעמדן של ההודעות כראיות לכאורה. זאת ועוד, הראיות המבססות את האירוע השני, שבחלקן הינן ראיות חיצוניות ואובייקטיביות, תומכות במידת-מה גם באירוע הראשון, שהרי האירוע הראשון הוא שהוביל לאירוע השני ומסביר את הרקע להתרחשויות. 

           לסיכום, לנוכח המכלול הראייתי שהוצג, דעתי היא כי קיימת תשתית לכאורית למיוחס לעורר. אדגיש כי, לשיטתי, קיימות ראיות לכאורה הן לעניין האירוע הראשון והן לעניין האירוע השני. ברם נוכח קשיים ראייתיים הקיימים ביחס לאירוע הראשון, ומאחר שהאירוע השני נתמך בראיות אובייקטיביות וחיצוניות למתלוננים, הנני מבססת את הקביעה בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר על הראיות הקשורות באירוע השני, כמפורט לעיל.

7.        עתה לשאלת אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר. לטעמי, נשקפת מהעורר מסוכנות רבה. מסקנה זו מושתתת על המעשים החמורים המיוחסים לו בכתב האישום, השימוש משולח הרסן שעשה לכאורה בנשק חם בשני האירועים ועברו הפלילי הכולל שתי הרשעות, אחת מהן בעבירות אלימות בגינן ריצה עונש מאסר בפועל. יחד עם זאת, אינני סבורה כי ניתן לקבוע בשלב זה כי המסוכנות הנשקפת מן העורר אינה ניתנת להפגה בחלופת מעצר מתאימה. כידוע, חובה על בית המשפט לבחון קיומה של חלופה שבכוחה להגשים את תכלית המעצר, גם כאשר מדובר בעבירות חמורות (בש"פ 7524/06 מרדכי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 25.9.06); בש"פ 4224/99 מדינת ישראל נ' כהן (לא פורסמה, 28.6.99)). חובה זו מקבלת משנה-תוקף על רקע קשיים מסוימים בחומר הראיות שבידי המשיבה, כפי שפורט (בש''פ 6458/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 31.7.08)). אציין, כי כפי שקבע בית המשפט קמא בעניינם של אחיו של העורר וראפת, הסכסוך המשפחתי העומד ככל הנראה ברקע האירועים מחייב בחינה רחבה יותר של ההקשר לצורך הערכת המסוכנות והיתכנות השחרור, כמו גם למציאת החלופה המתאימה. לפיכך קיימת הצדקה בנסיבות העניין בקבלת תסקיר מעצר גם בעניינו של העורר.

           אשר על כן, מורה אני על הכנת תסקיר מעצר בעניינו של העורר בתוך 21 יום. התסקיר יוגש לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן, בין היתר על סמך התסקיר שיתקבל ועל פי כל האמור לעיל, האם יש מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר, ואם כן - באילו תנאים.

           ניתנה היום, כ' בטבת תשע"א (27.12.10).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עכ